רבים מהארגונים שנכנסים לעולם ה-AI עושים את זה מתוך התלהבות אמיתית. הם מתחילים בסשנים מעוררי השראה, מפיצים כלים ומעודדים עובדים להעלות רעיונות. נשמע מבטיח, נכון? אבל כמעט כולם נתקעים בשלב מוקדם. בלי כיוון מלמעלה, ההתלהבות מתפזרת – וההזדמנות הולכת לאיבוד.

התחילו עם כיוון. אחר כך תנו חופש ליצירתיות.

מלכודת ההתלהבות

במהלך החודשים האחרונים, אני רואה יותר ויותר ארגונים שמתחילים את מסע ה-AI שלהם מתוך כוונה טובה – אבל באותה תבנית בעייתית: קמפיינים לרוחב הארגון, הרצאות השראה, ועידוד רעיונות מכלל העובדים. הרעיון? לשחרר יצירתיות ולתת לחדשנות לפרוח מכל פינה.

אבל כמעט תמיד זה נתקע. מהר מאוד נוצרת הצפה של יוזמות לא ממוקדות, חוסר סדר עדיפויות, וניתוק בין החלום לביצוע. רשימת המקרים לשימוש הולכת ומתארכת, אבל כלום לא מגיע ליישום. ההתלהבות דועכת, וצוות ה-AI נשאר לתהות – מה לא עבד?

 

אנרגיה טובה, כיוון שגוי

בואו נשים את הדברים על השולחן: הבעיה היא לא באנרגיה שמגיעה מהשטח. להפך – היא חיונית. רעיונות חזקים באמת צומחים לא פעם דווקא ממי שנמצא בעשייה היומיומית ומכיר את הבעיות מקרוב.

אבל בלי הכוונה מההנהלה, כל היוזמות האלה הן כמו אונייה בלי מצפן. יש רוח גבית, יש רעיונות – אבל אין יעד ברור. ובמקום אסטרטגיה מאוחדת, מתקבלת סדרה של ניסויים מקומיים שמתפוגגים מהר.

מה שיותר גרוע – כשמתחילים מלמטה, נצמדים למה שכבר קיים: התהליכים, המבנים והצוותים שכבר פועלים. זה מוביל לכך שבמקום לחדש באמת – אנחנו פשוט מדביקים AI לתוך תהליכים לא יעילים. קצת אוטומציה פה, קצת אופטימיזציה שם – אבל בלי שינוי עומק.

ומה קורה לרוב הרעיונות האלה? נשארים ברמת הפיילוט. לא בגלל שהטכנולוגיה לא עבדה – אלא כי הארגון לא ידע מה הוא רוצה להשיג.

 

אשליית הדמוקרטיזציה

היום שומעים בכל מקום את המונח “הדמוקרטיזציה של ה-AI”: לתת לכל אחד כלים להתנסות, לייצר פתיחות ולשלב את כולם. הרעיון נשמע מעולה, אבל הוא לא יכול לבוא במקום מנהיגות.

AI זו לא עוד יוזמת חדשנות. זו טרנספורמציה שלמה – של קבלת החלטות, של יצירת ערך, ושל אופן העבודה. וטרנספורמציה לא קורית מעצמה. היא דורשת כוונה ברורה, ומי שינווט את הספינה.

כשאין כיוון מלמעלה – הצוותים רצים לכל כיוון. אין סדרי עדיפויות, אין תקציבים ממוקדים, ואין סמכויות להזיז תהליכים. האנשים הכי נלהבים בארגון נשארים לבד, בלי יכולת אמיתית להזיז דברים.

 

אז מה כן עובד? להתחיל מלמעלה.

להגדיר כוונה אסטרטגית: מה אנחנו רוצים להשיג עם AI? איפה אנחנו מוכנים לשנות, להשקיע, ולעבור שלב? ואיזה סיכונים אנחנו מוכנים לקחת – ואילו לא?

כשיש תשובות לשאלות האלה, כל הארגון יכול להתחבר לתמונה הגדולה. פתאום החדשנות לא סתם “זורקים רעיונות”. היא ממוקדת. היא פותרת בעיות עסקיות אמיתיות.

“אנשים לא מתנגדים לשינוי – הם מתנגדים לשינוי חסר מטרה.” – דניאל פינק

 

אנשי החדשנות לא יכולים לעשות את זה לבד

עוד טעות נפוצה: להטיל את ניהול החדשנות על קבוצה קטנה של “משוגעים לדבר”. הם יכולים להיות מוכשרים, מלאי תשוקה – אבל בלי גב מהנהלה? הם לבד.

AI מטלטל את המבנה הקיים. הוא משנה איך מקבלים החלטות. הוא דורש שינויים בתשתיות, בתפקידים, במודלים. וזה לא יקרה בלי כוח שיכול להזיז חסמים.

“טרנספורמציה זה ספורט קבוצתי – אבל המנהיגים מחזיקים את ספר התרגילים.” – לורה סטיבנס

 

המודל שעובד: מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה

לא צריך לבחור צד. ההצלחות הכי גדולות קורות כשיש שילוב חכם: הנהלה מכתיבה כיוון ברור, העובדים מביאים את האנרגיה והרעיונות.

ההנהלה שואלת: מה היעדים שלנו? במה נשקיע? מה חשוב לנו?

העובדים עונים עם פתרונות מעשיים שמתחברים לאסטרטגיה.

בלי כיוון? הכול רעש. עם כיוון? פתאום יש תנועה קדימה.

 

אל תתייחסו ל-AI כתנועה עממית. זו יכולת אסטרטגית.

אם אתם באמת רוצים לראות ערך עסקי מה-AI – אל תתחילו ב-“מי יש לו רעיון טוב?”.

תתחילו ב-“מה אנחנו רוצים להשיג – והאם אנחנו מוכנים להוביל את זה?”

אנרגיה + כיוון = AI שמייצר תוצאות.

 

לפעמים צריך ראש מגולח כדי לחשוב צלול.

 

 

AI זה לא קסם, זה לא רעיון שצומח “מהשטח”. זה מערכת. זה תהליך. וזה מתחיל בהובלה, לא משנה כמה גרעינים יש במחבת – בלי מישהו שינער אותה, לא תצא מזה קערה של פופקורן.

(רמז: מי שמחזיק את המחבת זה ההנהלה.)

אם אתם רוצים לראות תוצאות אמיתיות מהבינה המלאכותית – תתחילו מלשאול:

לא “איזה רעיון יש למישהו?”, אלא –

“לאן אנחנו רוצים להגיע, ואיך אנחנו הולכים להזיז את זה יחד?”